קוהוט הציג גישה חדשה בפסיכואנליזה בשנות ה60־70שהתמקדה בכך שהלב של הנפש הוא העצמי. העצמי מבנה פנימי שמבקש מקום, הכרה, הבנה, רגישות, תחושת ערך פנימי ולא רק דחפים או קונפליקטים כפי שפרויד חשב קודם לכן.
גישה זו מציעה שמחלות נפשיות קשות, במיוחד נרקיסיזם פתולוגי, הן ביטוי של פגיעות בהתפתחות העצמי. כלומר, עקב כישלון זמני או תמידי של סביבת האחר (הורים, דמויות משמעותיות) לספק חוויות של אמפתיה, “מראה” והכלה התפתחותה של העצמי נפגמת.
במאמרים ובכתבים המשיקים, קוהוט מדגיש כי כאשר ילד אינו מקבל מראה רגשית מספקת, או הזדמנות להזדהות עם דמות אידיאלית זמינה (זולת-עצמי או self object) העצמי לא מתעצב כקוהרנטי.
המטופל , כהורה/ מבוגר בוגר עסוק בתחושת ריקנות, תלות בהצלחה חיצונית או חיפוש מתמיד של הכרה וכן בעיית גבולות בין העצמי לאובייקטים חיצוניים.
קוהוט, הציע להבין נרקיסיזם לא כבעיה, אלא ככוח חיים טבעי ובריא.
בעיניו, נרקיסיזם הוא האנרגיה שמניעה אותנו להרגיש משמעותיים, רצויים ובעלי ערך.
זהו הצורך האנושי לראות את עצמנו בעיני אחרים ולקבל מהם השתקפות שמחזקת את תחושת הקיום שלנו.
כאשר הילד זוכה למבט אמפתי מהוריו- כשהם רואים אותו, מתפעלים ממנו, מאפשרים לו להיות הוא עצמו, הנרקיסיזם מתפתח בצורה בריאה, מתגבשת תחושת עצמי יציבה, ביטחון פנימי ויכולת לאהוב גם אחרים מבלי לאבד את עצמנו. לעומת זאת, כאשר הילד אינו זוכה לאותה השתקפות חמה, הוא עלול לפתח נרקיסיזם פגיע. הוא עשוי להיות עסוק בחיפוש מתמיד לאישור, רגישות לביקורת או צורך להיראות מושלם כדי להרגיש שיש לו ערך.
בטיפול, המטפל משמש כ"מראה אמפתית", הוא מאפשר למטופל להרגיש שוב מובן, נראה ואהוב.
מתוך המפגש הזה מתעורר הנרקיסיזם הבריא: תחושת חיים, ערך עצמי יציב, ואפשרות להיות בקשר מתוך חופש ולא מתוך פחד.