עבריינות כסימן לתקווה-דונלד וויניקוט וטיפ קטן להורים

ויניקוט מהפסיכואנליטיקאים המשפיעים במאה ה20  הציע מבט חדש ומפתיע על התנהגות עבריינית:

במקום לראות בה ביטוי לרוע או לחוסר מוסר, הוא ראה בה קריאה לעזרה  כביטוי של תקווה.

לדבריו, הילד העבריין אינו מנסה להרוס את החברה אלא לבדוק האם יש מי שיחזיק אותו.

הוא "מאתגר" את הסביבה כדי לוודא אם יש גבולות, אם מישהו רואה אותו, אם יש עולם שיכול לשאת את כאבו ורגשותיו מבלי לנטוש אותו.

כך, דווקא המעשה הלא נורמטיבי שלו הוא ביטוי לכמיהה עמוקה לסדר, לנוכחות, לקשר אמיתי. כאשר אין סביבה שמכילה את הכאב או החרדה של הילד הוא עשוי לבטא את זה דרך מעשים "עברייניים" או תוקפניים. כל משאלת הלב שלו היא שיהיה מבוגר אחד חזק מספיק לעמוד מולו. המבוגר הזה יאפשר לו ביטחון שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שהוא חזק ממנו יותר שיכול להוביל אותו וללמד אותו על העולם.

אבל עצם העובדה שהוא עדיין פועל, בוחן, בודק - היא אות חיים.

היא מעידה על עצמי שלא ויתר לגמרי על חלק פנימי שממשיך לחפש מישהו שיוכל להחזיק אותו באמת.

ויניקוט ראה בטיפול וביחסים האנושיים הזדמנות לאפשר לילד (או למבוגר) לחוות מחדש סביבה שמגיבה אחרת -

כזו שלא נבהלת מהתוקפנות, אלא מבינה את הצורך שמסתתר מאחוריה: הצורך להיות מוחזק, נראה, חשוב.

💛 טיפ קטן להורים- איך להבין תוקפנות כסימן לתקווה

כאשר ילד מתנהג בתוקפנות, בועט, מתפרץ או פורץ גבולות 

התגובה הראשונה שלנו כהורים היא לרצות לעצור את זה "לתקן" או להעניש.

אבל מתחת להתנהגות הזו כמעט תמיד מסתתר רגש כואב ולא מדובר פחד, בדידות, דחייה או חוסר ביטחון. אפשר לחשוב על התוקפנות כאל זעקה ורצון בחיבור

“תראו אותי!  תתמודדו איתי! תראו לי שאתם נשארים גם כשאני לא נחמד"

כשאנחנו מצליחים להחזיק מעמד מול ההתפרצות  לא בהכחשה ולא בהענשה אלא בנוכחות רגועה וברורה-

אנחנו בעצם מעבירים לילד את המסר שהוא כמה אליו:

“אני רואה אותך גם כשקשה. אני נשאר כאן איתך. אני לא נבהל מהרגשות שלך.

כך הילד לומד לאט לאט שאפשר להיות בקשר גם כשעולה כעס, תסכול או כאב.

שהאהבה והגבולות שלנו חזקים מספיק כדי להחזיק את הסערה שלו.

בפעם הבאה הוא אולי יכול לפנות אלינו לעזרה בויסות הריגשי.

ככל שתהיה לו חוויה עקבית שכזו יתרחש תהליך הפנמה של מבוגר בריא שניתן לסמוך עליו. 

 לסיכום

בעיני ויניקוט התוקפנות אינה סוף הדרך, היא התחלה של אפשרות חדשה.

כשאנחנו מביטים מעבר להתנהגות ורואים את הילד שמבקש מגע, עין, ותיקוף

אנו עוזרים לו לגלות את מה שתמיד חיפש: סביבה שיכולה להכיל, להחזיק ולהאמין בו.