דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי משפיע תיאר במאמרו את ההתפתחות של שני חלקים מרכזיים בנפש העצמי האמיתי והעצמי הכוזב.
העצמי האמיתי
זהו החלק שבא לעולם עם האדם חוויה של חיות ספונטניות ותחושת קיום אמיתית.
כאשר התינוק פוגש סביבה מגיבה וקשובה, הוא מרשה לעצמו להיות, להביע רגשות ורצונות באופן טבעי.
בתנאים כאלה, נבנה קשר פנימי ובין-אישי המבוסס על אותנטיות וביטחון.
העצמי הכוזב
כאשר הסביבה הראשונית (בעיקר האם או הדמות המטפלת) אינה מסוגלת לקלוט את צרכיו של התינוק, הוא לומד להתאים את עצמו אליה במקום לבטא את עצמו.
כך מתפתח “עצמי כוזב”, כלומר, חלק שמנסה לרצות, להסתגל ולהסתיר את מה שחי באמת בפנים.
העצמי הכוזב הוא מעין מסכה או מגן שמאפשר תפקוד, אך גם יוצר ריחוק ותחושת ריקנות מהאני האמיתי.
המשמעות בטיפול
בטיפול נוצר מרחב שבו ניתן לחקור בעדינות את ההפרדה בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב.
המטפל, כמו “אם טובה דיה”, מקבל את האדם כפי שהוא ומאפשר לו לחוות מחדש תחושת קיום אמיתית להיות בלי צורך להעמיד פנים.
דרך הקשר הזה נפתח פתח לחיים עם יותר חופש, חיוניות, יצירתיות ואותנטיות.
הערות
