שנדור פרנצי, אחד מתלמידיו הקרובים של פרויד, כתב את המאמר “בלבול בין השפות” בשנת 1932 ובו הציג רעיון נוגע ללב על מקורות הטראומה בילדות ועל דרכי ההגנה של הנפש.
שתי שפות: שפת הרוך ושפת התשוקה
פרנצי טען כי הילד והמבוגר “מדברים” בשתי שפות שונות:
- שפת הרוך: שפה של תמימות, רכות, צורך בקרבה, מגע, חום ואהבה.
- שפת התשוקה: שפה של מבוגרים הקשורה לעוררות מינית וליחסים בוגרים.
כאשר הילד מביע את הצורך בקרבה וברוך והוא נענה בתגובה מינית או תוקפנית מצד מבוגר- נוצר בלבול בין השפות.
הילד אינו מסוגל להבין מה קרה ואף מרגיש כאילו הוא “אשם” או שותף לדבר.
החוויה הזו משבשת את תחושת הביטחון ומולידה בלבול עמוק בין אהבה לבין פגיעה.
השפעת הבלבול על הנפש
פרנצי תיאר כיצד הילד על מנת לשרוד מזדהה עם התוקפן בכך שהוא מוותר על שפת הרוך שלו ומתחיל “לדבר” בשפת המבוגרים כאילו הפנימיות שלו נדחקת הצידה.
כך נוצר פיצול פנימי: בין העצמי האותנטי, שרוצה אהבה וביטחון לבין העצמי המותאם, שמנסה לרצות ולהישאר בקשר גם במחיר של ויתור עצמי.
מצב שלעיתים נראה בקליניקה מאפיינת פגיעה מינית בגיל צעיר שבו הבשלות למיניות אצל הילד טרם התפתחה.
המשמעות בטיפול
במסגרת טיפול, המטפל משמש כמי שמאפשר לחזור אל שפת הרוך, אל המקום שבו אפשר שוב להרגיש בטוח, להביע צרכים ראשוניים מבלי להתבייש או לפחד.
ההכרה בבלבול שבין השפות ובכאב שנוצר ממנו מאפשרת ריפוי עמוק-
החזרת האפשרות להבחין בין חום ואהבה לבין ניצול או חדירה ולבנות מחדש אמון בעצמיות הטבעית.
הערות
